כאשר אדם יקר לנו נפטר נפער בור גדול בחיינו, הרצף נשבר וההנחות הבסיסיות שלנו לגבי  העולם ועצמנו מתנפצות. למשל האמונה שהעולם הוא מקום בטוח והוגן, או שדברים רעים קורים רק לאנשים רעים וכו’. אובדן המוכר והידוע עלול ליצור חוויה של זרות, איום ובדידות והתחושה היא שהחיים מתחלקים לשניים: לפני ואחרי.

רוב בני האדם המתנסים באבל כתוצאה מאובדן עוברים תהליך שיש עמו כאב רב , צער וגעגועים בדרך למתן משמעות לחיים ללא היקר שמת. זו תגובה ביולוגית אינסטינקטיבית המהווה ביטוי לפרידה שנכפתה עלינו . התגובה האנושית האוניברסלית מאופיינת באינטנסיביות של תגובות רגשיות כמו כאב , עצב, געגוע, אשמה, בכי, קשיי שינה, חוסר חשק, רצון להסתגר וגם של מחשבות כמו: אני לא יכולה לחיות בלעדיו, אין סיבה/רצון ועוד.  התגובות האלה פוחתות במשך הזמן. אין זמן קבוע, זה מאוד אינדבדואלי ומשתנה מאדם לאדם.

גם בתוך המשפחה אנחנו יכולים לראות שונות בין אופן ההתמודדות של כל אחד ואחד. תוצאות התהליך התקין כוללות חזרה לתפקוד, לפעילויות העבר או פעילויות אחרות, הנצחה וארגון מחדש של הקשר עם הנפטר. הקשר הזה משתנה כל הזמן ומקבל גוונים שונים. אם בהתחלה כל דבר מזכיר ומציף ויש צורך למלא את הבית בתמונות ובנרות זיכרון וללכת כל שבוע לבית העלמין או להעלים את התמונות כדי שלא יכאב מידי, הרי שבהמשך זה משתנה ומוצאים דרכים אחרות לשמר את הזיכרון.

כאשר מתרחש אובדן טראומטי כמו רצח, התאבדות, אירועי טרור ותאונות דרכים, הסיכוי להתפתחות אבל מורכב גדול יותר. הכוונה לחוויה מתמשכת של דיכאון, חרדה, אשמה וכעס שאינם פוחתים. במקרים האלה האדם נמנע מפעילויות ומיחסים שמשמעותם חזרה למסלול החיים וסובל ממחשבות חוזרות וחודרניות על היקיר שאיננו. חווים תחושות אשם וכעס על שהמוות לא נמנע ועל שהם חיים בעוד שיקירם אינו מתקיים עוד. הרגשות נותרים עזים כבהתחלה והחיים לא מעוצבים מחדש.

כשמישהו יקר לנו מת התחושה היא שנקטע איבר מגופנו , לעיתים החוויה היא שלקחו לנו חלק מהלב. הנכות קיימת אבל יש לנו אפשרות לבחור כמה אחוזי נכות יהיו לנו. אנחנו לא יכולים לשנות את מה שהיה ולהחזיר את הגלגל אחורה אבל יכולים לחפש ולמצוא תכלית מחודשת. את הסיבות למה כן להמשיך.

יש פסיכולוג בשם אירווין יאלום שאמר שאף אחד לא מת אם יש מישהו שזוכר אותו, אז בהמשך אולי נוכל לחשוב על איך את/ה רוצים לזכור את יקירכם ואיך הוא היה רוצה שתמשיכו.