שכחה: אובדן מידע מהאחסון

טיפול פסיכותרפי קוגניטיבי מסייע הרבה למי שסובלים מהפרעה במצבי הרוח, וטיפול מהסוג ההתנהגותי קוגניטיבי עוזר בשיפור המצב ובהחלמה. במחקרים הוכח הטיפול הקוגניטיבי כמצליח מדעית. מכון קוגניטיבי עוזר למצוא לכם פסיכולוג התנהגותי קוגניטיבי – צרו קשר ונמצא לכם מטפלים מתאימים הגרים קרוב אליכם.

 

שכחה ודמנציה

שכחה ודמנציה

העובדה ששכחה מסוימת היא בשל כשלי אחזור לא משליכה שכל השכחה כך. נראה הכי לא סביר שכל מה שאי פעם למדנו עדיין נמצא בזיכרון ומחכה לרמז האחזור הנכון. מידע מסוים כמעט לבטח נשכח, כלומר, אובד מהזיכרון (Loftus & Loftus, 1980). ראיות מסוימות לאובדן אחסון מגיעות מאנשים אשר מקבלים טיפול אלקטרועוויתי כדי להקל דיכאון חמור (זרם חשמלי מתון המוזרם למוח גורם להתקף קצר המדמה התקף אפילפטי וחוסר הכרה רגעי; ראו פרק 16). במקרים שכאלו המטופל מאבד זיכרון מסוים של אירועים שהתרחשו בחודשים הקודמים להלם, אבל לא של אירועים קודמים (Squire & Fox 1980). אובדני זיכרון אלו אינם צפויים להיות בשל כשלי אחזור בגלל שאם ההלם הפריע לאחזור, כל הזיכרונות צריכים להיות מושפעים, לא רק העדכניים. יותר סביר, ההלם מפריע לתהליכי אחסון שמגבשים זיכרונות חדשים למשך תקופה של חודשים ומעלה, ומידע שלא מגובש אובד מהזיכרון.

רוב המחקר על אחסון בזיכרון לטווח ארוך נעשה ברמה הביולוגית. חוקרים הגיעו להתקדמות מהותית בקביעת הבסיסים הנוירואנטומיים של גיבוש. נראה שמבני המוח הקריטיים המעורבים הם ההיפוקמפוס והקליפה הסובבת להיפוקמפוס (אשר כוללת את הקליפות enthorhinal, perirhinal, parahippocampal; הם מעורבים בהחלפה של מידע בין ההיפוקמפוס לרוב הקליפה המוחית). התפקיד של ההיפוקמפוס בגיבוש נראה כהיותו כזה של מערכת הצלבה, המקשרת ביחד היבטים של זיכרון מסוים אשר מאוחסנים בחלקים נפרדים במוח (Squire 1992). בעוד שאובדן זיכרון גלובאלי אצל בני אדם בדרך כלל מתרחש רק כאשר הקליפה הסובבת וכמו כן ההיפוקמפוס פגומים, נזק להיפוקמפוס לבדו יכול לגרום להפרעה חמורה בזיכרון. עובדה זו הוצגה על ידי מחקר שהחל עם ניתוח של בעיות זיכרון של מטופל ספציפי (בשל סיבוכים מניתוח מעקפים) והסתיים עם ניתוח מפורט לאחר המוות של המוח שלו; ניתוח לאחר המוות חשף שההיפוקמפוס היה מבנה המוח היחידי שניזוק (Zola-Morgan, Squire, & Amaral, 1989).

מחקר המשתמש בקופים סיפק את הראיות הכי טובות שיש לנו לכך שהפונקציה של ההיפוקמפוס היא לגבש זיכרונות חדשים יחסית. קבוצה של קופי ניסוי למדו להבחין בין פריטים במאה זוגות אובייקטים. עבור כל זוג, היה אוכל תחת אובייקט אחד, אשר הקוף קיבל רק אם בחר באובייקט זה. מכיוון שכל האובייקטים השתנו, הקופים למעשה למדו מאה בעיות שונות. עשרים מהבעיות נלמדו 16 שבועות לפני שהחוקרים הסירו את ההיפוקמפוס של קופים; סטים נוספים של עשרים בעיות נלמדו או 12, 8, 4 או שבועיים לפני הניתוח בהיפוקמפוס. שבועיים לאחר הניתוח, החוקרים בדקו את הזיכרון של הקופים עם מבחן אחד של כל אחד מהמאה זוגות. הממצא העיקרי היה שקופי הניסוי זכרו הבחנות שהם למדו 8, 12 או 16 שבועות לפני הניתוח כמו קופי בקרה רגילים, אבל זכרו את ההבחנות שנלמדו שבועיים או 4 שבועות לפני הניתוח פחות טוב מקופי הבקרה. מעבר לכך, קופי הניסוי למעשה זכרו פחות לגבי ההבחנות שנלמדו שבועיים עד ארבעה שבועות לפני הניתוח מאשר ההבחנות שנלמדו קודם לכן. תוצאות אלו מציעות שזיכרונות צריכים להיות מעובדים על ידי ההיפוקמפוס למשך תקופה של כמה שבועות, מכיוון שרק במהלך תקופה זאת הזיכרון נפגם על ידי הסרת ההיפוקמפוס. אחסון קבוע לטווח ארוך ממוקם כמעט לבטח בקליפה, במיוחד באזורים שבהם מידע חושי מתפרש (Squire, 1992; Zola-Morgan & Squire 1990).

אינטראקציות בין קידוד לאחזור INTERACTIONS BETWEEN ENCODING AND RETRIEVAL

בתיאור שלב הקידוד, ציינו שפעולות שהתבצעו במהלך הקידוד, כמו הרחבה, הפכו את האחזור לקל יותר. שני גורמי קידוד אחרים גם העלו את הסיכויים של אחזור מוצלח: (א) ארגון המידע בזמן הקידוד ו(ב) ווידוא שההקשר שבו המידע מקודד דומה לזה שבו הוא יאוחזר.

ארגון ORGANIZATION

ככל שאנו מארגנים יותר את החומרים שאנחנו מקודדים, כך קל יותר לאחזור אותם. נניח שהייתם בוועידה שבה פגשתם אנשי מקצוע שונים רופאים, עורכי דין, ועיתונאים. כאשר אתם לאחר מכן מנסים לזכור את שמותיהם, תצליחו טוב יותר אם תחילה תארגנו את המידע על פי מקצוע. לאחר מכן תוכלו לשאול את עצמכם, ‘מי היו הרופאים שפגשתי? מי היו עורכי הדין?’ וכן הלאה. הרבה יותר קל לזכור רשימה של שמות או מילים כאשר אנחנו מקודדים את המידע לתוך קטגוריות ואז מאחזרים אותו על בסיס קטגוריאלי (Bower, Clark, Winzenz, & Lesgold, 1969).

למידע נוסף בנושא הזיכרון היכנסו למאמר הזה: