תפיסה ויזואלית

ניסוי הוויזואל קליף– לוקחים תינוק ושמים אותו מעל מצוק שמוסתר בתקרת זכוכית. האם הגירוי הולך להיות מאיים ומפחיד עבור הילד והוא ימנע מלדרוך עליו, או שמא הוא לא יבין את הגירוי? מעניין לראות שהילד לא הולך לאמו- כלומר, הוא כן תופס את העולם. האינטראקציה עם העולם היא שיוצרת את הידע שלנו אודותיו. כך הילד מקשר בין התנועה לבין ההבדלים ברצפה והוא יוצר תחושת עומק.

יש שתי תיאוריות לגבי הרמזים בתפיסת העומק:

העמדה הישירה- האקולוגית– במצבים אלה לא צריך ידע קודם. התמונה שנוצרת על הרשתית כוללת את כלל הרמזים יחדיו, והם גורמים לכך שבתנאים רגילים אין רב משמעות. אין צורך בידע קודם- ההסקה אינה תהליך אקטיבי. כמובן שאנו התפתחנו לנצל את הרמזים, אך אין לנו צורך בתהליך הסקה של לוגיקה.

העמדה של אינטליגנציה וקונסטרוקטיביים- יש דו משמעות בעולם, ואם אנו לא מסיקים מסקנות מהידע, ניתן להיכשל במצבים שונים.

חשוב מאוד באיזה מצב אנו נמצאים:

אם הגירוי מאוד עני- עלינו לדעת להשלים פרטים על סמך ניסיוננו.

אך אם מדובר בגירוי עשיר ומלא ברמזים, אנו יודעים תשובה ברורה מבלי צורך להבין את מסקנת העומק.

המערכת שלנו דורשת אינטראקציה אקטיבית עם העולם בכדי להתפתח.

במצב של חוסר אינטראקציה עם העולם, אין לנו התפתחות נורמאלית של התפיסה.

ביקשו מהנבדקים בניסוי להגיד לאיזה צבע דומה הגוון הכחול הכהה.
בעוד הם שונים מבחינה פיזיקלית באותה המידה, מצאו שעבור דוברי רוסית היה יותר קל לבצע את המשימה כאשר מדובר בצבעים שונים בשם, לעומת שיש צבעים בעלי אותו השם. אם כן, מה שלמדתי בשפה הולך להשפיע על החוויה התפיסתית שלי. לא שאלו אותם איך קוראים לצבע, ובכל זאת היו הבדלים בזמן התגובה.

הגישה הקונסטרוקטיבית שטוענת שאנו חייבים ידע קודם על מנת לתפוס את העולם, וגם התפיסה הישירה שטוענת שאת כל האינפורמציה אנו מקבלים מהחושים, לא יכולות להסביר לבדן את כל התפיסה.
כשתנאי הראייה טובים ויש חופש תנועה, לא צריך ידע בכדי להגיע לתפיסה נכונה. אך אם הם אינם מספקים, יש צורך ביד קודם. אם כן, יש צורך בשילוב של שתי התפיסות הללו- הדבר הוא תלוי סיטואציה ורמזים בין היתר.
זה שאני תופס משהו זה לא מספיק, עליי גם לזהות אותו.
לשם כך יש לארגן את מה שאני רואה על הרשתית.
על הרשתית יש נקודות שקולטות את האור, ואנו באמצעות תהליך העיבוד יודעים להבחין בין האובייקטים השונים שנמצאים על הרשתית.
אחרי שזיהנו שקיימים אובייקטים בשדה, עלינו לזהות את האובייקטים.
עלינו להתאים את הגירוי למשהו שקיים בזיכרון. אם יש דמיון למשהו שקיים בזיכרון, אנו נזהה את האובייקט.
כיצד אנו מתאימים את מה שאנו רואים למה שקיים בזיכרון?

מספר תיאוריות לכך:

  1. יש לנו ספרייה של תמונות בראש, ואנו מנסים לרוץ בספרייה זו ולמצוא את התמונה שמתאימה למה שאנו רואים.
    השליפה היא מהזיכרון, ואנו לא מפרקים את התמונה לפרטיה, אנו מתאימים את התמונה השלמה לייצוגים שיש לנו בזיכרון. שימושי כאשר אנו צריכים התאמה מושלמת בין מה שאנו רואים לבין מה שיש לנו בזיכרון. אולם, מה הסיכוי שנפגוש את אותו הגירוי בדיוק על הרשתית? ולכן, סביר להניח שאנו לא משתמשים בתמונות שלמות שאנו מנסים להתאים לזיכרון.
    זאת בניגוד לתפיסת מומחה– מי שנוטה לזכור את האובייקטים בצורה יותר ויותר שלמה.
    לדוגמא: מומחים למכוניות יתפסו את הדגם בכללותו ולא יפרקו אותו לגורמים.
    בעייתיות בגישה: נצטרך ספרייה אינסופית של ייצוגים כדי לזהות אובייקטים בעולם. בנוסף, אנו עלולים לפספס את הזיהוי כאשר האובייקט משתנה במקצת.
    כך, כשאנו מנסים לזהות אות מסוימת, ניתן לזהותה גם כאשר היא בפונט אחר. אם כן, סביר להניח שקיים מנגנון אחר שמאפשר את הזיהוי, ולא התאמה מדויקת.
    בעייתיות נוספת: על סמך מה נוכל להגיד ששני ייצוגים דומים? אם אנו לא מפרקים אותם, רק נוכל להגיד שהם שונים, אך לא נוכל להשוות ביניהם…
  1. פירוק האובייקטים- אנו לא שומרים את האובייקט כפי שהוא בזיכרון, אלא יוצרים אב- טיפוס. כך אנו לא מחפשים אחר תמונה מדויקת בזיכרון.
    דרך לקיחת דוגמאות רבות אנו יוצרים את האבטיפוס שמאפיין את הייצוגים השונים:
    אם ניקח תמונות של אנשים בעלי תכונה דומה, נוכל לבנות אב טיפוס של פושע, חולה סרטן וכו’… כך חשב החוקרFrancis  Galton, שנוכל לבנות אבטיפוס שיסייע לנו לזהות פושע וכו’ באמצעות מיצוע של תמונות של פושעים רבים: בניסוי אחר לקחו הרבה מאוד תמונות ובמחשב מיצעו אותן. כך קיבלו תמונה ממוצעת של כל התמונות. ככל שיש יותר תמונות, האבטיפוס יותר טוב. מסתבר שאם אני אציג לנבדק רשימה של תמונות, ואני לא מכניסה לתוכן את האבטיפוס, כאשר אני אבקש מהנבדק לשלוף את התמונות שראה, הוא צפוי בכל זאת לשלוף את התמונה של האבטיפוס. אם כן, יש לנו נטייה לשלוף בקלות את הממוצע של כל התמונות.

מה שמאפיין את שתי התיאוריות עד עכשיו: זיכרון השלם, מבלי לפרק אותו.

לעומתן, יש תיאוריות שמפרקות- מתכונות פשוטות לתכונות יותר מורכבות:

  1. כדי לזכור את A, אני אגדיר את התכונות הבסיסיות שלה. החלקים השונים והשילוב שלהם הם ייחודיים לה. ואז, אם אני מגדירה את האות לפי תכונותיה, ניתן לזהות אותה בקלות כאשר האובייקט מולנו מתאים להגדרה שיצרנו.
    על בסיס רעיון זה- מתכונות בסיסיות לתכונות מורכבות יותר, הוצע מודל פנדמוניון: שכבות. יש שכבה של תכונות בסיסיות. הנוירונים מובנים לקלוט תכונה מסוימת. כך כשהאובייקט נקלט ברשתית, כל נוירון שקולט אותה יצעק בעצם, ויעביר את צעקתו לשכבה הבאה. השכבה הבאה כוללת את הייצוגים של האות בזיכרון. כדי שאות מסוימת תהיה מאוקטבת, צריך שייצוגיה יהיו קיימים בשכבה הקודמת. מי שצועק הכי חזק, הוא זה שמיוצג בתור האובייקט.
    מודל זה הוצע לפני שהיו קיימות שיטות מספיק מתקדמות בכדי למפות את הגירויים הוויזואליים במוח. לאחר מכן גילו שבאמת יש לנו נוירונים שרגישים לתכונות בסיסיות, ויש כאלה שרגישים לשילוב של תכונות. והתהליך עובד בשכבה של תכונות בסיסיות שמעבירה מידע לשכבה יותר מורכבת וכן הלאה, עד אשר אנו מגיעים לזיהוי.
    בעייתיות: מהי תכונה בסיסית? האם קו זה תכונה בסיסית? שילוש של קווים? האם בצבעים רק אדום, כחול וירוק או שיש יותר צבעים בסיסיים…? אם כן, המושג של יחידות בסיסיות הוא נתון לוויכוח.
    היתרון של התיאוריה הזו הוא בכך שהיא לא דורשת זיכרון מנופח מאוד. כל מה שעליי לזכור זה את השילוב של התכונות. אם כן, אין דרישה מהמערכת שתזכור את כל מה שנחשפנו אליו בעבר. בנוסף, התיאוריה הזו יכולה גם לסבול אי דיוקים… המפלצות שמגיבות לקווים באוריינטציה שונה יוכלו להגיב גם לאות שנכתבה בצורה עקומה… גישה זו התפתחה לשם הבנת תהליך הקריאה.

4. מודל נוסף נועד להסביר גם אובייקטים, לא רק אותיות. זיהוי באמצעות צורות בסיסיות. אם אנחנו מרכיבים את הצורות הללו, אנו יכולים להגיע לרוב האובייקטים הקיימים בעולם. אלו הן 36 צורות תלת ממדיות שהן בסיסיות להבנת אובייקטים בעולם. כך, אם אנו מסתכלים על דברים שלא מבליטים את הצורה הבסיסית, קשה לנו לזהות את האובייקט בהשוואה לייצוגו בצורות שהן יותר מוכרות לנו.
המשותף למודלים- הבחנה בחלקים ולסיום הרכבתם לאובייקט. החלקים צריכים להיתפס לפני השלם. מעבר לכך, התיאוריות הללו לא כל כך משאירות מקום להשפעת הקונטקסט.

יש ממצאים שמראים שיש חשיבות גם לתפיסת השלם, וגם לקונטקסט… המודל של הפנדמוניון חסר את האפשרות שהדרגה הכי גבוה יכולה להשפיע על תפיסת החלק. כלומר, התהליך יכול ללכת לשני הכיוונים- אם אני רואה את ה C וה T, אני מחזקת את התפיסה של ה A גלל תפיסת המילה השלמה, אפילו שבנפרד היא נראית כמו H.
בתפיסה יש לנו השפעה גם מלמטה למעלה- מהחלקים לשלם. אך במקביל גם תהליך הפוך- השלם משפיע על החלקים…
אנו מסוגלים להבין את המהות של התמונה בזמן מאוד קצר. תמונה של אתר בנייה תהיה ברורה כשלם, אך לא נהיה מסוגלים להגיד שום דבר על החלקים של הבניין… אם כן, אנו תופסים את השלם לפני שאנו תופסים את החלקים…
ומצד שני, אם ניחשף לאובייקט שאנו לא מכירים כלל, על מנת להבין אותו, ננסה לפרק אותו לחלקים שמרכיבים אותו, אותם אנו כן מזהים.
שני התהליכים של מלמטה למעלה ומלמעלה למטה קורים במקביל והם חיוניים לתפיסה השלמה שלנו בעולם.
הנחקרים התבקשו להגיד האם האות היא S או H. לעיתים עליהם להתייחס לאות הקטנה- הלוקאלית, ולעיתים לאות הגדולה- הגלובאלית.
כל יד משמשת לאות אחת. כששתי הרמות הן אותו הדבר יותר קל לענות, אך כאשר יש שוני לוקח יותר זמן.
אם אני תופסת קודם כל את השלם, הוא יפריע לי בשיפוט האות הקטנה.
אך אם התפיסה מתחילה באות הקטנה, הגדול לא אמור להשפיע על קריאת האות הקטנה כלל.
ממצאים: מצאו שהאות הגדולה מפריעה לשיפוט הקטנה, ולא להיפך. אם כך, במצבים מסוימים, אנו קודם כל נתפוס את השלם ורק אחר כך את החלקים.  לכן, לא סביר תמיד שאנו קודם כל תופסים את החלקים ורק אז את השלם…
חשוב לזכור שבתפיסה, הפרשנות מושפעת רבות מההקשר- מהקונטקסט בו מוצג האובייקט.

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן