זיכרון

זיכרונות שונים לשם סוגי מידע שונים

עד לפני שלושה עשורים, פסיכולוגים קוגניטיביים הניחו שאותה מערכת זיכרון משמשת לכל סוגי הזיכרונות. למשל, הזיכרון לטווח הארוך משמש כדי לאחסן זיכרון של הלוויה של סבתא וגם זיכרון של מיומנויות שצריך על מנת לרכב על אופניים.

עדויות מאוחרות יותר מצביעות על כך שהנחה זו שגויה. נדמה שאנו משתמשים בזיכרון לטווח ארוך לסוג  שונה – על מנת לאחסן עובדות ( כמו מי אכל אתנו צהריים אתמול) וכמו כן זיכרון מסוג שונה לשם אז אחסון של המיומנויות (איך לרכב על אופניים).

העדות לשוני זה, כמו תמיד, כוללת ממצאים ביולוגיים וגם ממצאים פסיכולוגיים.

סוג מצב הזיכרון שאנו מבינים בצורה הטובה ביותר הוא זיכרון מפורש(explicit memory). שבו אדם באופן מודע , זוכר אירוע מהעבר, כאשר ההיזכרות נחוות כהתרחשות במקום ובזמן ספציפי.

לעומת זאת, זיכרון מרומז (implicit mememory)- שבו אדם באופן לא מודע , זוכר מידע מסוגים שונים למשל, המידע הדרוש לביצוע פעולה פיזית מסוימת כמו לבעוט בכדור.

זיכרון חושי

המידע שנרכש בהתחלה מהסביבה דרך איברי החושים שממוקם בתוך הזיכרון לטווח קצר , נקרא “זיכרון חושי- sensory memory. תיארנו בקצרה זיכרון חושי:

הוא מחזיק בכמות גדולה של מידע שמשתהה בו זמן קצר ביותר , בצורתו החושית – הגולמית.

פרק הזמן בו שוהה המידע בזיכרון החושי , דרוש לנו בעיקר לצורך עיבודם של הגירויים החולפים על פנינו במהירות רבה.

זרם המידע החושי מתחלף ללא הרף . מידע “ישן” בן פחות משניה אחת , נדחק החוצה על ידי מידע חדש.  רק חלק קטן מן המידע מועבר אחרי זיהוי אל הזיכרון לטווח קצר להמשך העיבוד.

כנראה שיש לנו זיכרון חושי נפרד – כל חוש מחושינו. אך עד כה, החוקרים התרכזו בשני סוגים של זיכרון חושי:

  • זיכרון אייקוני \ חזותי (iconic memory)- הזיכרון החושי של גירויים ויזואליים.

אייקון=דמות.

  • זיכרון איקואי \ שמיעתי (echoic memory)- הזיכרון החושי של גירויים שמיעתיים.

אקו = הד.

הניסוי של ספרלינג – הדו”ח החלקי של הניסוי:

ב1960 ג’ורג ספרלינג פרסם מאמר מכונן בהתבסס על עבודת הדוקטורט שלו בהרווארד. ספרלינג החל בתצפיות על נבדקים שניתן להם זמן קצר וכמות מידע גדולה – לדוגמא 12 ספרות שמסודרות בשלוש שורות כל שורה בת ארבע ספרות. בד”כ אפשרי לדווח על ארבע או חמש מן הספרות, סכום זה מכונה “טווח התפיסה- span of apprehension”- היה ידוע כמעט 100 שנים כמונח המייצג את הסכום המקסימאלי של המידע שאדם יכול לרכוש ממערך מידע כזה. אולם, לאנשים היו שתי טענות שהצביעו על כך שהדברים לא היו כה פשוטים.

הראשונה הייתה שהם מסוגלים לראות יותר מאשר הם יכולים לדווח , אלא שהם שוכחים את זה מהר .

הטענה השנייה הייתה, כי התמונה של הספרות התפוגגה מהר מידי , לפני שאנשים יכלו לזהותם.

את שתי הטענות הללו ניתן להדגים בצורה פשוטה:

אם נכנס לארון חשוך לגמרי עם ספר, ונפתח את הספר בעמוד אקראי ונעשה הבזק של פלאש עם המצלמה, נוכל לראות שניתן לראות הרבה מהספר אך לא ניתן לדווח על הרבה ממה שכתוב בו. יתר על כך, למרות שהפלאש הוא רק למספר שניות , התמונה של הספר תופיע אחרונה בסדר גודל של חצי שניה.

ספרלינג בדק טענות אלה בהשתמשו בהליך ניסוי מתוחכם שנקרא –”הליך הדיווח החלקי – partial report procedure”, שבו מערך אותיות מובזק רצפים.

היו שני מצבי דיווח :

  • מצב דיווח מלא WHOLE REPORT CONEITION- שבו הצופה דיווח על כמה אותיות שהוא הצליח לזכור.
  • מצב דיווח חלקי PARTIAL REPORT CONDITION- שבו הצופה היה צריך לדווח רק על שורה אחת של אותיות. צלילים בטונים שונים נשמעו לאחר הצגת מערך האותיות והצביעו על איזו שורה צריך לזכור.

טון גבוה- שורה עליונה.

טון בינוני- שורה אמצעית.

טון נמוך- שורה תחתונה.

במצב הדיווח החלקי, ספרלינג העריך כמה אותיות יצליח הצופה לזכור על ידי הכפלת הממוצע של מספרי המילים שהצופה הצליח לזכור משורה אחת ומספר השורה. לדוגמא, אם הצופה יכול היה לדווח על שלוש אותיות מהשורה שהוצגה, המסקנה הייתה שהוא ודאי יהיה מסוגל לזכור שלוש אותיות מכל אחת משלושת השורות.9= 3X3.

תוצאות הניסוי

ככל שמספר האותיות במערך גדל, מספר הדיווחים של האותיות עמד בערך על 4.5 אותיות בממוצע- זה במצב הדיווח המלא.

אולם, במצב הדיווח החלקי, מספר האותיות שדווחו המשיך לעלות בהתאמה עם מספר האותיות שהוצגו. ובכך יש רמיזה שהטענה הראשונה של הצופים הייתה נכונה: היו להם יותר אותיות שהם יכלו לקלוט מאשר כאלה שהם יכלו לדווח עליהם- במצב הדיווח המלא.

בניסוי אחר , ספרלינג שמר על אותו מספר אותיות במערך קבוע (12 בדוגמא שלנו) אך שינה את טווח הזמן של הצלילים שמצביעים על מספר השורה- במצב של דיווח חלקי. התוצאות היו מפתיעות:

כשמרווח הזמן בין הצלילים גדל, המספר המשוער של האותיות שדווחו , ירד.

המשמעות היא שזיכרון חזותי מתפוגג מהר , לאחר שליש השנייה לערך.

התמדת ראיה: ניסוי האינטגרציה (שילוב) הזמנית-

Temporal

 integration experiment

לאחר ניסויו של ספרלינג, הגיעו סדרה של ניסויים שהדגימו את מהות ההיבטים החזותיים של הזיכרון החזותי. ניסויים אלה , הודגמו בצורה הטובה ביותר על ידי פרדיגמה , שהומצאה ותוארה על ידי די לולו.

בפרדיגמה , 24 נקודות במערך של מסגרת בעלת 25 ריבועים, 5X5.

המטלה של הצופים הייתה לדווח על המיקום של הנקודות החסרות. אפילו שהמערך הוצג לזמן קצר, דיווח על מיקום הנקודות יכול היה להיעשות בקלות.

אולם, הטריק הוא שהגירוי – 24 הנקודות הוצגו כשני מוצגים של 12 נקודות בכל מיצג, בזמנים שונים.

תוצאות הניסוי

כאשר הזמן בין שני המיצגים היה קצר, מיקום הנקודות יכול היה להיות מדווח בהסתברות גבוהה. אולם, חלה ירידה תלולה בדיווחים כאשר מרווחי הזמן בין שני המיצגים גדלו. הפרשנות לכך הייתה, שככל שהזיכרון החזותי של המיצג הראשון יורד עם הזמן, כך המיצג הראשון הופך להיות פחות נראה ויכול להשתלב פחות עם המיצג השני.

דיווח חלקי, התמדה נראית, ותאוריה המשלבת בניהם

בתחילה, הדיווח החלקי של הפרדיגמה והשילוב הזמני בין הפרדיגמות , נועדו למדוד בערך את אותו הדבר. אולם, קיימים שני אספקטים לזיכרון חזותי.

האספקט הראשון הוא זה שמאפשר הוצאת מידע.

והאספקט השני הוא זה שנראה – החלק שהאדם ער ומודע אליו.

שני אספקטים אלה של האחסון החזותי בעלתי תכונות שונות, מה שמעיד על כך ששתי המשימות לא נועדו למדוד את אותו הדבר.

בוסי ולופטוס(1994), הציעו תאוריה שעוצבה כדי לשלב את שתי הפרדיגמות כמו גם לעבוד על שילוב של תחושה ותפיסה מצד אחד ומצד שני , על זיכרון.

המתמטיקה של תאוריה זו היא מעבר להיקף הטקסט הזה. אולם הבסיס שלה היא כדלקמן:

הצגת גירוי חזותי לטווח קצר (מילים או מערך נקודות) מעורר מה שנקרא “תגובה חושית sensory response ” במערכת העצבים.

תגובה זו יכולה להתפרש כטווח הפעילות העצבית שעולה ולאחר מכן יורדת. טווח התגובה עולה עם תחילת הגירוי, ממשיך לעלות לזמן קצר לאחר הסרת הגירוי, ואז יורד ל0. כמות המידע הנרכשת מהגירוי, קשורה לאזור הנמצא תחת פעילות התגובה החושית. הראות של הגירוי , קשורה לשיעור בו הצופה רוכש מידע מן הגירוי.

נקודה אחרונה זו, המשווה בין הראות לכמות המידע הנרכש, היא לא כל כך מוזרה כפי שהיא נראית במבט ראשון. אי פעם קרה לך שחלמת בזמן נהיגה ופתאום קלטת שלא היית מודעת לכלום מהדרך שעברת עד כה?

דוגמא זו בוחנת את המודעות שלך לנוף שאת חולפת על פניו. הראות ביחס למידע שרכשת בזמן שחלפת על פניו. אם לא רכשת שום מידע- אין ראות.

בגרף ניתן לראות את גודל התגובה החושית ביחס לזמן שעבר מהופעת הגירוי. תגובה חושית נוצרת ע”י גירוי שמוצג במשך 40 אלפיות השנייה. ההנחה היא שגודל התגובה העצבית תהיה מושפעת מהזמן שעבר מתחילת הופעת הגירוי. השטח שמתחת לעקומה , קובע כמה מידע נרכש מהגירוי, וגובה העקומה בכל נקודה- קובע עד כמה נראה הגירוי.

ובקצרה

  • זיכרון חושי, נבחן לראשונה בפירוט, על ידי ספרלינג, הוא בעל קיבולת רחבה , אך הוא דועך תוך זמן קצר. מידע בתוך הזיכרון החושי , מועבר לזיכרון הבא – זיכרון עבודה.
  • התמדה נראית – מידע הנשמר באופן מודע וחזותי לזמן של כמה עשיריות השנייה.
  • התגובה החושית מאפשרת שילוב של זיכרון חושי והתמדה נראית.

 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן