Ainsworth and Bowlby: An Ethological Approach to Personality Development

נסקור את התיאוריות האטולוגיות של בולבי ואיינסוורת’. הן החלו כתיאוריות נפרדות אשר אוחדו.

לפני 1950

שני החוקרים נמשכו לתחום מחקר האישיות ולהשפעה של יחסי הילד עם הוריו עוד מלפני לימודיהם האקדמים. עבודתו של בולבי (אנגליה) בבי”ס לחינוך מיוחד הניעה אותו ללמוד פסיכיאטריה ופסיכותראפיה. לטעמו, הפסיכואנליזה נתנה דגש יתר על הפנטזיות של הילדים לעומת חוויותיו הראשונות בחיים עם הוריו (אשר גם הם הושפעו מחוויותיהם הראשונות עם הוריהם). מחקר שעשה הראה שבקרב גנבים, אחוז אלו שגדלו עם חסכים בתחום היחסים עם ההורים היו גבוהים הרבה יותר. במוסדות המקובלים היה דגש רב מידי על התיאוריה של קליין ועל כן הקים קליניקה משלו שם חקר תופעות של פרידה מוקדמת מהמשפחה באמצעות שלושה פרויקטים נרחבים שונים.

איינסוורת’ (קנדה) החלה את לימודי הפסיכולוגיה שלה בטורונטו ומצאה את דרכה למחקרו של Blatz על השפעת הביטחון על התפתחות האישיות (תיאוריה אשר קיבלה ביטוי גם בתיאוריות המאוחרות שלה). ע”פ התיאוריה תינוק או ילד ירגישו בטוחים (Immature dependent security) אם הם חשים שהוריהם ידאגו להם וייקחו אחריות על מעשיהם בעת הצורך. כך ילד יוכל לבצע חקירה ולמידה בחייו, שכן אילו דורשים מידה מסוימת של אי וודאות (תחושת הביטחון בהוריו תסייע לו). עם ההגעה לבגרות על הילד להיות תלוי ובטוח בעצמו (Independent security). אך זה אינו מספיק, על המבוגר לתת ולקבל בטחון משותפים לחיים (Mature dependent security). מנגנוני ההגנה (Deputy agents) עשויים לספק ביטחון זמני אך לא לטפל בשורש חוסר הביטחון, כמו משככי כאבים. איינסוורת’ חלקה על תיאוריה זו הן בגלל שיטות המחקר (שאלונים שמולאו על ידי הנבדקים- אמינות נמוכה) והן מאחר ובלאץ כפר בתיאוריה של פרויד, זנח את מנגנוני ההגנה הלא-מודעים והותיר רק המודעים.

למרות זאת היא המשיכה במחקר עם בלאץ, ובמקביל גם נכנסה לתחום של הערכת אישיות באמצעות מבחני רורשאך (Rorschach). ב-1950 עברה ללונדון בעקבות בעלה והחלה לעבוד במרפאת Tavistock (של בולבי) במחקר על התפתחות האישיות אצל אנשים שנפרדו מאמותיהם בילדות המוקדמת.

 

1950-1954

במחקרם הפרוספקטיבי של בולבי ואיינסוורת’ ניתן היה לראות כיצד ילד אשר הופרד לתקופה ארוכה מאמו (מעל שבוע) עובר ממחאה על ההפרדה לייאוש וחרדה ולבסוף לניתוק (Detachment) ממנה. הקשר לא התנתק לחלוטין ואיחוד מחדש עם האם עורר אותו מחדש, בצירוף של חרדה. לעתים היה צריך לבנות אותו לגמרי מחדש, כשמנגנוני הגנה מפריעים בדרך. גם במקרים של הפרדה ארוכה במוסדות, ההתקשרות לא נעלמה כליל, על אף שלרוב הילדים לא הצליחו לחזור למצב של התקשרות בטוחה.

סרט שפורסם ב-52′ על השפעת הפרדת הילדים מהוריהם עורר המולה גדולה סביב נושא זה והחלו ניסיונות מעשיים לשפר את המצב אך בולבי ואיינסוורת’ דבקו במחקרם התיאורטי בטענה שיש מגוון רב של גורמים המשפיעים על מצב זה ושיש למצות את מחקרם קודם.

במקביל, בולבי חיפש תיאוריות קיימות אשר יסבירו את ממצאי מחקריו. מאחר ולא מצא כאלו, החל להתעמק בספרות האטולוגית והופתע לגלות שיש דמיון רב בהתנהגות של ציפורים אשר הופרדו מאמהותיהם להתנהגות אנושית וכי הקשר לא חייב להתבסס על סיפוק (Gratification) אוראלי- מתן מזון. קריאתו של בולבי הובילה אותו לביולוגיה אבולוציונית ולתיאורית המערכות (Systems’ theory). הוא הושפע גם מהרעיונות של פסיכוביולוגיה בהם פגש בכנס פסיכוביולוגי, על אף שלא טרח להיכנס בהם לעומק.

ב-53′ איינסוורת’ סיימה את עבודתה בקליניקה ועברה בעקבות בעלה לאוגנדה. היא החליטה להמשיך להתמקד במחקריה בקשר בין הילד לאימו ובתנאים היוצרים השפעות שליליות על קשר זה. כמו-כן, התעניינה במחקר התינוקות בסביבתם הטבעית- בבית משפחתם, ואכן בכך עסקה באוגנדה, תוך שהיא בודקת באופן אמפירי תיאוריות שהועלו על ידי בולבי.

 

1954-1963

בתקופה זו, בולבי המשיך את חקירתו התיאורטית תוך העמקה בספרות האטולוגית, אבולוציונית והקוגניטיבית. מורו בתחום האטולוגי היה רוברט היינד (Hinde) והשניים השפיעו רבות אחד על השני והממצאים חיזקו את התיאוריות של בולבי שהמגע בין האם לתינוק הוא זה שמשפיע על ההתקשרות ולא ההאכלה. במקביל, המשיך בולבי לטפל באמהות וילדים בפסיכותראפיה ושאב מכך, ומקבוצת טיפול לאימהות שהקים, מידע בלתי רשמי רב.

עבודה זו הובילה לכתיבת מספר מאמרים שנגדו את עמדת הפסיכואנליזה בזמנו. הראשון טען כי הילד ניקשר לאמו בחודשים הראשונים לחייו באמצעות רפרטואר של פעולות עם בסיס גנטי כגון בכי, מציצה והחשובים ביותר: היצמדות (Clinging) ועקיבה (Following). כמו כן, הוא דן באופן בו פעולות אלו מתחילות ומסתיימות – בהתחלה באופן ספונטאני ללא כוונה להיווצרות התקשרות ואח”כ בצורה מאורגנת תוך פעולה לקראת המטרה. לבסוף, הוא הדגיש את האופי האקטיבי של ההתקשרות בניגוד לאופי הפסיבי של התלות, אשר נתפסת בפסיכואנליזה כבלתי נמנעת וחסרת חשיבות ביולוגית. בולבי טען כי ההתקשרות היא אחת מהפעולות החשובות ביותר, יחד עם אכילה ופעולות מיניות וכי ההגנה (Protection) היא הפונקציה הביולוגית שלה. ניתן להבין את הימצאותה של ההתקשרות אצל בני אדם במונחים של תורת האבולוציה.

מאמריו על חרדת הנטישה שללו את ההסברים הפסיכואנליטיים שהיו קיימים אז וטענו כי חרדת נטישה מתרחשת כאשר מנגנון ההתקשרות מופעל על ידי היעדרותה של האם ואינו יכול להגיע לידי סיום. בשונה מפחד אשר מופעל על ידי גורם סביבתי ומביא לתגובה של הימלטות. הפחד גורם גם לחרדת נטישה שכן התינוק לא רק מנסה להימלט אלא מחפש מקלט אצל דמות ההתקשרות. בולבי טוען כי רק דמות מסוימת, בד”כ האם יכולה לסיים פעולת התקשרות באופן סופי לאחר שזו התעוררה. כמו כן, התינוק עשוי לחוש תסכול אם מדכאים את התנהגותו, מפרידים בינו ובין האם, אינו מקבל יחס הולם מאמו או שאמו מעניקה יחס לאובייקט אחר. כאשר זה קורה לאורך זמן, התינוק עשוי להפוך אדיש לאם או שייתפס באופן שגוי כעצמאי במידה בריאה.

בעוד שלב הפרידה מאופיין במחאה ובכעס, עם הימשכות ההפרדה, תיעשה כניסה לשלב הייאוש (Despair) המאופיין באבל. בולבי לא הסכים אם אלה שטענו שתינוק אינו מסוגל לאבל או שאובדן השד בעת הגמילה הוא הפגיעה הקשה ביותר עבור התינוק. הוא הדגיש את הדמיון בין התנהגות המבוגרים והתינוקות באבל על אדם אהוב: געגועים, עוינות, קריאה לעזרה, ייאוש ולבסוף התארגנות מחדש. פסיכואנליטיקאים רבים דחו את התיאוריה הזו ואת ההקשר האטולוגי שלה, מאחר ולא היו רגילים להסברים מסוג זה.

בינתיים איינסוורת’ החלה את מחקרה באוגנדה. היא ביקרה בבתיהם של 28 תינוקות שטרם נגמלו וראיינה את אמותיהם לגבי הרגלי הטיפול בתינוק. מה שהיא מצאה לא תאם את התיאוריה של פרויד על תינוק פסיבי בשלב האוראלי. במקום זאת, היא גילתה תינוק יוזם, פעיל, המחפש את שדה של אימו כשהוא רעב ובוכה כשהיא איננה. האם הייתה נקודת המוצא של התינוק אל העולם והיא היוותה מקלט עבורו. היא הבחינה ביצירתה של ההתקשרות באמצעות הבכי של התינוק ויותר מכל, טרדה ועקיבה כשהאם עוזבת.

התינוקות חולקו לשלוש קבוצות:

  • קשורים באופן בטוח: אינם בוכים בנוכחות האם.
  • קשורים באופן בלתי בטוח: בוכים גם בנוכחות האם.
  • אינם קשורים: תינוקות שהורחקו מאמהותיהם לתקופות ארוכות. אינם מראים סימנים של התקשרות. מאחר והיו צעירים, איינסוורת’ סבורה כי תינוקות אלו איחרו ביצירת ההתקשרות.

היא יצרה מספר סולמות להערכת התנהגות האם כאשר 3 מתוכם (אשר ייצגו כל אחד היבט שונה של תכונות האם) הבדילו באופן ברור בין אמהות לתינוקות “בטוחים” לבין השאר. הממצאים תאמו את התיאוריות של בולבי ושל בלאץ. ממצאים אלו פורסמו רק לאחר מספר שנים ולאחר שאומתו על ידי מחקר ארוך אחר.

ב-55′ עברה לבולטימור שם קיבלה משרה באוניברסיטה וכן טיפלה באנשים באופן פרטי. מפגש עם בולבי ב-61′ בו עדכנה אותו של ממצאיה מאוגנדה הצית מחדש את שיתוף הפעולה וב-62′ היא החלה מחקר ארוך חדש.

 

1963-1984

במחקר זה נחקרו 26 זוגות (אם-תינוק) למשך שעות רבות – עד גיל 54 שבועות. המידע שנאסף כלל תצפיות ישירות ושיחות בלתי רשמיות עם האמהות. האמהות הונחו לשים לב להתנהגויות שמסמלות התקשרות וניתוח המידע הניב תוצאות לגבי התפתחות נורמטיבית ולגבי הקשר בין בטחון/אי בטחון לבין התנהגות האם. בגיל שנה התינוקות והאמהות השתתפו בניסוי קצר המכונה “הסיטואציה הזרה” (Strange situation).

ממצאי המחקר היו שאמהות אשר הגיבו במהירות לבכי התינוק ולשאר צרכי הובילו ליצירה של תינוק הקשור באופן בטוח. מגע גופני קרוב מסיים התנהגות התקשרות שהייתה פעילה מאד קודם לכן. אין הכוונה לכמות הזמן שהתינוקות הוחזקו אלא האם הם הוחזקו כשהם חשו צורך בכך ואותתו. תינוקות כאלו גם הגיבו בצורה טובה להורדתם חזרה לאחר שנרגעו. תינוקות אלו היו יותר חקרניים. לפיכך, חיבוק התינוק בזמן ובמידה הנכונה אינו גורם להם לפינוק יתר.

באמצע השנה הראשונה, כל התינוקות מפתחים התקשרות לאם, אך אלו שנקשרו באופן בטוח, ידעו לפתח מודל על פיו אמם זמינה עבורם גם בהיעדרה וקיבלו את האם בשובה בשמחה ולא תוך כדי רטינה. עם זאת, אם האם עזבה את התינוק כשהיה במצב לא נוח, כגון “הסיטואציה הזרה”, התינוק נטה לבכות, גם אם היה קשור באופן בטוח. פרדוקס שנצפה היה שבסיטואציות כאלו, תינוקות שהיו קשורים באופן לא בטוח, הגיבו באדישות האם לעזיבתה ולחזירתה. ההשערה היא שבמצב כזה התינוקות נכנסים לתהליך של הגנה.

בנוגע לתהליך הסוציאליזציה, נראה כי רצון התינוק לרצות את אובייקט ההתקשרות עולה ככל שהתינוק קשור בצורה בטוחה יותר.

כל הממצאים הללו תומכים בתיאורית ההתקשרות, אך ממצא שתומך בה במיוחד הוא הדגמת האינטראקציה בין תחושות פחד/זהירות לבין ידידותיות לזר ב”סיטואציה הזרה”. רוב התינוקות הפגינו כלפי הזר את שתי התחושות ורק מעטים תחושה אחת (?). ניסוי זה הדגים את ההבדלים בין תינוקות קשורים באופן בטוח לבין אופן בלתי בטוח, אשר נחלקים לשניים: נמנעים ומתנגדים-אמביוולנטיים (ההבדלים לא מפורטים-יוגב).

בינתיים, בולבי החל לעבוד על עבודה ב-3 חלקים בנוגע להתקשרות ואובדן. שיתוף הפעולה בין איינסוורת’ ובולבי בהקשר זה היה פורה מאד. בכרך הראשון, בולבי הרחיב את הבסיס האטולוגי והאבולוציוני של תיאוריית ההתקשרות והחליף את תיאוריית הדחפים (Drive theory) בתיאוריה של מערכות התנהגותיות אשר פועלות באינטראקציה ביניהן: לדוג’ האינטראקציה בין מערכת ההתקשרות של התינוק לבין מערכת הטיפול של המבוגר. כמו כן, גישת מערכות השליטה מדגישה את הארגון הפנימי של התינוק ואת בניית המודלים של אובייקט ההתקשרות ושל האני.

הכרך השני עסק בנטישה ולא חידש הרבה לעומת התיאוריות הקודמות של בולבי. נקודה מעניינת היא טענתו של בולבי כי התינוק נוהג להגיב במתח לשינויים חדים כגון שינויים בעוצמת האור מאחר ובאופן סטטיסטי שינויים אלו הובילו לעזיבת האם והישארותו לבד. החלק השני של הכרך עסק בחרדות, כעס וקשריהם לחרדות הקשורות בהתקשרות. לדוג’ אגורפוביה, פחד מביה”ס וכו’. שני פרקים חשובים נוספים עוסקים בקשר שבין התקשרות בטוחה לבין בטחון עצמי ובהשפעה של גורמים סביבתיים וגנטיים על התפתחות האישיות.

הכרך השלישי עוסק באובדן ומתחיל בתיאוריה הנוגעת לקשר של עיבוד מידע להגנה. ע”פ התיאוריה, במקרים קיצוניים, מנגנוני הגנה מונעים ממידע מעובד במערכת החושים להיכנס לתודעה. לדוג’, התינוק שמתעלם מאמו ב”סיטואציה הזרה”. בנוסף, פרק זה כולל מידע על מודלים של התנהגות בנוגע לאובייקט ההתקשרות ומציע שקיימים לעתים יותר ממודל אחד לאובייקט ההתקשרות ושמודלים אלו עשויים להתנגש אחד עם השני.

החלק השני של הכרך עוסק באבל וטוען כי קיימים שיש 4 שלבים באבל:

  • Numbing– חוסר תחושה.
  • כמיהה לאובייקט האבוד.
  • חוסר ארגון וייאוש
  • ארגון מחדש (אם הכול הולך כשורה).

בולבי טען שתהליכים אלו דומים אצל ילדים ומבוגרים וכי ילדים עשויים להתקשות בשלב הארגון מחדש.

1980-1990

על אף שבולבי התכוון ליצור את תיאוריית האובייקט עבור פסיכואנליטיקאים, היו אלה פסיכולוגים התפתחותיים שהתעניינו בתיאוריה, שכן פסיכואנליטיקאים היו מרוצים מהתיאוריות הקיימות, ייתכן מאחר והסתמכו יותר על טכניקה מאשר על תיאוריה.

שיטת הטיפול של בולבי: המטפל בודק ומאתר קשיים של המטופל בחיי היום יום בייחוד קשיים בקשרים בין אישיים. המטפל משמש כנקודת מוצא בטוחה עבור המטופל כך שיוכל לבחון את קשריו בצורה טובה, בשלב ראשון המיקוד הוא בקשריו עם המטפל. כך המטופל יוצא ל”חקירות” אודות עצמו ועל עברו, בייחוד אודות חוויות העבר שלו עם הוריו והמודלים של ההתקשרות שנבעו מכך. כך המטופל מבין כיצד התנהגויות שהיו הולמות בעבר אינן הולמות קיום, ומגיע לשיפור של ממש בקשריו הבין-אישיים. לבסוף, תורה זו הפכה פופולרית גם בקרב פסיכולוגים קליניים.

בעקבות התבססות תורת ההתקשרות, מספר מחקרים נערכו על מנת לחזק אותה ולבחון אותה בגילאים מתקדמים יותר – עד הבגרות. נסקור שניים מהם:

מחקר ראשון בדק את השפעת ההתקשרות הבטוחה/בלתי בטוחה על ביצועים מנטליים-התפתחותיים בגיל מאוחר יותר. שנית, פותחו כלים להערכת ההתקשרות בגילאים מאוחרים יותר (גיל 6 ובגרות)- כלים אלו שימושיים מאד בתחום הקליני. יישום נוסף הוא פיתוח כלים להערכת ההתקשרות בקרב קבוצות בעלות סיכון גבוה.

מחקרים פסיכולוגיים אלו עזרו בהבהרת התנאים שקובעים את מידת החריגה של הפרט ממסלול התפתחותי מסוים. תרומתה של איינסוורת’ בשנים אלו הייתה ניסיון הרחבה של התיאוריה כך שתתאים לקשרים בין-אישיים אשר אינם בהכרח בין אם לבנה.

לסיכום, תיאוריית האובייקט נותרת עם סוף פתוח, כששאלות רבות נותרות בלתי פתורות. היא אינה מתיימרת להתייחס לכל האספקטים של התפתחות האישיות הקוגנטיבית אלא להתמקד בקשרים בין-אישיים אינטימיים. זוהי תורה אקלקטית המושפעת בין השאר מפסיכולוגיה התפתחותית, קוגניטיבית, חברתית ואישיותית.

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן